צ'ק פוינט/נורית קדוש
משרד התיירות
יתגמל מעתה פרוייקטים תיירותיים שיוכיחו נגישות לנכים,
והעמותה לנגישות ישראל תעניק למקומות ציבוריים כאלה אות
מיוחד, אבל אלה רק מחפים על אזלת ידה של המדינה, שטרם
חוקקה חוק שיסדיר נגישות לבעלי מוגבלויות במבני ציבור,
ושאינה אוכפת את הקיים
פנייתה הסימפטית של פסקל
ברקוביץ' בתשדיר העמותה לנגישות ישראל המשודר בשבועות
האחרונים, נוגעת לליבם של רבים. ברקוביץ' מונה את הדברים
שביכולתה לעשות: לאהוב, ללדת, ללמוד, לעבוד, ואז חושפת
במפתיע את הדברים הטרוויאלים לכאורה שאינם בהישג ידה, כמו
ללכת לקולנוע או לדואר. ברקוביץ' מרותקת לכיסא גלגלים,
ומבקשת את עזרת הציבור בתרומות, למען הפיכת מבני ציבור
לנגישים עבור בעלי מוגבלויות. אפשר היה לכלול את פנייתה
ברשימה האינסופית של המתרימים, לצד "אילן", "אקי"ם",
"אגודת חולי סיסטיק פיברוזיס", אירגון סיוע לנפגעות תקיפה
מינית ודומיהם, המתקשים להחזיק את עצמם בהיעדר תמיכה
ממשלתית מספקת, אבל בתשדיר הזה בולטת יותר מכל השאלה: כיצד
אותם מבני ציבור כמו דואר, בנק, עירייה והיכל אמנויות,
מקומות כל כך טרוויאלים כאמור, קיבלו את רשיון העסק שלהם
מבלי שהמדינה באמצעות גופיה ומוסדותיה השונים תתנה את
הרשיון, ועוד קודם לכן את טופס האיכלוס המאשר את תקינות
המבנה הידוע כ"טופס 4", בהסדרת נגישות הולמת לכל בעלי
המוגבלויות. מדוע על ברקוביץ' לפשוט יד ולהישיר מבט אל
הציבור היגע ממשכורת המינימום שלו, ולא לקבל את הכל כך
מתבקש והכל כך אלמנטרי מהמדינה
שלה.
בימים אלה, כך דווח בשבוע
שעבר ב"מעריב", הוציא משרד התיירות נהלים חדשים, בהם הוא
מורה לגופים ומוסדות ציבור העוסקים בהפקת אירועים
תיירותיים ונתמכים כספית על ידי המשרד, לכלול בפרסומיהם
מידע רלבנטי על הנגישות לנכים. על פי התקנה החדשה, שהעביר
שר התיירות בני אלון, גם אם מוסד כזה נעדר נגישות לנכים,
על מפיקי האירוע לפרסם זאת באמצעי התקשורת ובמוקדי המידע.
משרד התיירות אף הודיע כי יתגמל פרוייקטים תיירותיים
שיוכיחו נגישות לנכים בתמיכה של עד 5 אחוז מעלות הפקת
האירוע, בנוסף לתמיכות הרגילות. הצעד הזה נראה הומני,
מוסרי ונאור, ועם זאת תמוה במקצת מדוע המשרד צריך לתגמל על
מה שלכאורה אמור להיות מובן מאליו, ומדוע לצד העידוד הוא
מותיר אפשרות של היעדר נגישות (גם אם הוא מתנה אפשרות זו
בפרסום מוקדם). בדומה למשרד הפנים האחראי על אכיפת חוק
התכנון והבנייה, כנראה שגם במשרד התיירות חוששים להשחיז
שיניים בכל הנוגע לחיקוק ולאכיפה של הסדרי נגישות לנכים.
מאחר שמייצגי ציבור הנכים המעטים שרצו לכנסת נשארו מחוצה
לה בבחירות האחרונות, שאלת הסדרי הנגישות עוד רחוקה
מלהיפתר, ונזרקת בלית ברירה לגזרת קיבוץ הנדבות
הטלוויזיוני.
***
בזמן שכ- 600 אלף איש, שהם
עשרה אחוז מאוכלוסיית מדינת ישראל, סובלים ממוגבלויות
פיזיות (רתוקי כסאות גלגלים, מוגבלי הליכה, לקויי ראייה
ועיוורים, לקויי שמיעה וחרשים וקשישים), בהם כ- 150 אלף
שמוגבלותם קשה ומשפיעה על השתלבותם בקהילה, החקיקה עדיין
מפלה אותם לרעה, ולא כל שכן האכיפה: אמנם חוקקו שלושה
חוקים המתחשבים באוכלוסיית הנכים והמחייבים הסדרי נגישות
למבני ציבור אך גם הם לוקים בחסר, מה שמאפשר פירצות לא
מעטות. חוק התכנון והבנייה (התשכ"ה - 1965) אמנם קובע כי
במבני ציבור שניבנו לאחר 1972 צריכים להיות סידורי נגישות
לאנשים עם מוגבלויות, ושאם לא הותקנו סידורים כאלה כנדרש,
על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להורות לבעלים להתקינם,
כשמקרה של סירוב להוראה מוגדר כעבירה פלילית על פי חוק.
אלא שהתקנות מחלקות את מבני הציבור לשני סוגים: בניינים
ציבוריים א', הכוללים בתי אבות, בתי חולים, מוזיאונים
ומוסדות להשכלה גבוהה, שעליהם להיות נגישים לחלוטין,
ובניינים ציבוריים ב', בהם לדעת המחוקק מספיקה נגישות
לקומה אחת בלבד. בקטיגוריה הזו נכללים בתי ספר, בתי
קולנוע, בתי מלון, בנקים ומשרדי ממשלה. בעל מוגבלות פיזית
שחפץ למשל לחתום על הלוואה במשרד המצוי בקומה השנייה של
סניף הבנק, לצפות בלהיט הקיץ הקולנועי "מטריקס 2" המציג
בקומה השלישית של קולנוע לב או רב חן, או לברר עניין פעוט
במחלקת המים בעירייה שבקומה הרביעית, יכול מלכתחילה להישאר
בבית. מצבם של אנשים בעלי מוגבלות חושית (חרשים, עיוורים)
קשה עוד יותר. בנוסף, ההגדרה "בניינים ציבוריים" לוקה
בחסר.
יובל וגנר, יו"ר ומייסד
העמותה לנגישות ישראל וסא"ל בקבע, רתוק לכיסא גלגלים
בעקבות תאונת טיסה שאירעה בעת ששירת בחיל האוויר. "אם את
רוצה ללכת למסעדה הערב", הוא מתאר את
הקשיים בהם הוא וחבריו לנשק נתקלים על בסיס יומי, "את
יכולה לבדוק ב'עכבר' לאן כדאי ללכת ומקסימום להזמין מקום
מראש, אבל אני לעומת זאת, לא יכול לעשות דבר כזה כי יש
סיכוי לא רע ומעל לסביר שאגיע למקום ואתקל במדרגות בלבד.
אם אני בא לשם עם הילדים שלי או עם חברים, יכול להיות
שבכלל לא אוכל להיכנס. אז עושים פרסה והולכים הביתה, או חס
וחלילה מתחיל קטע שהוא קצת השפלתי, של להרים ולסחוב, שלא
לדבר על זה שכרוכה בכך הסתכנות בנפילה. לכן, בתהליך קבלת
ההחלטות של אדם מוגבל צריך לקחת בחשבון מראש מה מצב
הנגישות במקום ואם הוא מתאים למוגבלות
שלו".
וגנר ועמיתיו הקימו אתר
באינטרנט, שביחד עם מוקד טלפוני מספקים את האינפורמציה
הנדרשת עבור בעלי המוגבלויות אודות רוב מבני הציבור בארץ,
ברמה מפורטת למדי, הכוללת תיאור מצב החניה במקום, הגישה,
המעליות והשירותים. לצד מתן השירות לחבריהם במטרה שלא
יתקעו בבית, העמותה שואפת אף להאיץ במשרדי ממשלה ובבעלי
עסקים להסדיר את הנגישות למבניהם. "אנחנו מציעים להם ליווי
וייעוץ לדרכים בהן אפשר לקחת מקום ולהפוך אותו לנגיש",
מסביר וגנר, "וניתן להם אות נגישות ישראל, שמקנה תדמית
ופרסום מועדף".
***
על פי נתוני העמותה
המעודכנים להשבוע, בהרצליה למשל, מצויים ברשימה השחורה של
מבני ציבור שהנגישות לבעלי מוגבלויות אינה מוסדרת בהם,
מוזיאון בית ראשונים, חוף הנכים, בית הכנסת הראשי שברחוב
סוקולוב ובית משפט השלום. בכניסה לבית המשפט ניצבת מדרגה
גבוהה, בזמן שאין שם דרך חלופית, אין משטח אזהרה וגם לא
מאחז יד. בנוסף, בית המשפט נעדר שירותי נכים, אין בו שילוט
מותאם וגם לא עזרים ללקויי ראייה וללקויי שמיעה, ודלפקי
השירות בו גבוהים עבור נכים.
בעיר רעננה מונים בעמותה
מספר מוסדות ציבור בעייתיים, בהם מרכז האמנויות, בית הכנסת
היכל אוריאל וסניף קופת חולים לאומית שברחוב אחוזה. בסניף
הקופה למשל, יש חניה רגילה בלבד, קיימות בו 6 מדרגות ללא
דרך חליפית, אין התראה על התקרבות לדלת, אין מאחז יד מתקפל
בשירותי הנכים, אין עזרים ללקויי ראיה, ולעומת זאת יש
מכשולים על הריצפה ורוחב דלת המעלית הוא 80 ס"מ בלבד,
שכיסא גלגלים אינו עובר בו.
מבני הציבור בכפר סבא
הבעייתיים בנגישותם: המרכז הקהילתי ע"ש אלי כהן שברחוב
ויצמן, משרד הרישוי ובנק אוצר החייל. בסניף הבנק הזה,
לדוגמה, הגישה לקומה הראשונה היא באמצעות מדרגות בלבד,
כשבתוך המבנה יש 18 מדרגות ללא מעלית ומכשולים על הרצפה,
אין בו שירותי נכים, העלייה למדרכה בכניסה אינה תקינה,
והוא אינו מצויד בעזרים ללקויי ראייה.
ואילו בהוד השרון, פארק
ארבע עונות נעדר שירותי נכים, המרכז הקהילתי גני צבי לוקה
בהסדרי נגישות חסרים, כך גם סניף בנק הפועלים שבדרך
מגדיאל, וגזברות העירייה אינה מספקת חלופה לחניה הרגילה
ול- 10 המדרגות המובילות אליה, כשבנוסף היא נעדרת שירותי
נכים.
מקומות ציבוריים נוספים
לוקים בחסר בנושא הנגישות לבעלי מוגבלויות, וכמותם גם רבים
מהמבנים הפרטיים כמו חנויות, מסעדות ובתי קפה, אבל אין
בכך, כאמור, כדי להעיד עליהם כעל מי שפועלים שלא כחוק.
וגנר מספר, שהעמותה שיגרה לא מזמן מכתבים לראש עיריית
רעננה ולמהנדס העיר, כדי שיוודאו שפארק גורדון הנבנה בעיר
יהיה נגיש לנכים. התשובה שקיבלו היתה שהפרוייקט מלווה
ביועץ נגישות. וגנר: "זה לא מספיק טוב, כי הניסיון מלמד
שישנם כמה צמתים במהלך הקמת המבנה, הראשון הוא הגשת
התוכניות, השני הוא בקבלת טופס 4 בסיום הבנייה והשלישי הוא
בקבלת רשיון העסק, ויש מקרים שיועץ נגישות מלווה אינו
מבטיח התייחסות בכל אחת מהנקודות והשלבים
האלה".
איך קורה שבמדינה מתוקנת
יכול להיות מוקם מבנה ציבור מבלי שיחוייב בהסדרת
נגישות?
"זה עניין מאוד פשוט. החוק
הנוכחי נחקק לפני עשרות שנים והוא מאוד מיושן, ולכן
הדרישות שלו לגבי מה שצריך לעשות ודרישות האכיפה לא שוות
כלום, או שהן שוות אבל גם בבנייני ציבור לא תמיד עושים את
זה טוב. ביפן לדוגמה, על כל המדרכות יש לבנים בצבע צהוב עם
תבליט, וכתוב בכתב ברייל על המרצפות מה שם הרחוב ולאן
מגיעים אם פונים ימינה, ובתוך הקניון כתוב בדיוק היכן
שירותי הנכים. יש לנו הרבה לאן לשאוף כדי להיות כמו שאר
העולם".
***
חוק שוויון לאנשים עם
מוגבלות נחקק ב- 98' ביוזמת עמותת "בזכות", אלא שהוא לא
נחקק בשלמותו וחסר את עניין הנגישות. בדצמבר 2000 עברה
בקריאה ראשונה בכנסת הצעת התיקון לחוק שוויון זכויות
לאנשים עם מוגבלות שהציע ח"כ אילן גילאון, שעוסק בנגישות
בתחומי הדיור בקהילה וסיוע אישי, תרבות פנאי וספורט, חינוך
והשכלה, המערכת המשפטית, צרכים מיוחדים ומידע. הצעת החוק
של גילאון קובעת כנקודת מוצא את זכותו של אדם עם מוגבלות
לנגישות למקום ציבורי ולשימוש ולהנאה משירות ציבור (כשמקום
ציבורי כולל בין היתר: אתרי תיירות, בתי קולנוע, גני
ילדים, בתי ספר, קניונים, משרדי ממשלה ובנייני משרדים).
הכנסת ה- 15 התפזרה טרם הגיע החוק לקריאה שנייה ושלישית,
ולכן בינתיים הפירוש שיכול להינתן לדרישת הנגשת מבני ציבור
הוא מאוד נזיל וגמיש. ארגוני הנכים ובעלי המוגבלויות תולים
תקוות רבות בהעברת החוק, שמבחינתם אמור להקפיץ מדרגה הן את
הדרישות והן את דרכי האכיפה.
האדריכל שמואל חימוביץ',
ממונה נגישות ארצי בנציבות שוויון לאנשים עם מוגבלויות
במשרד המשפטים, ולשעבר יועץ הנגישות של עיריית תל אביב,
מבחין בשני היבטים של הבעיה: "לכאורה, הפתרון היום של
סידורים מיוחדים לנכים הוא דרך חוק התכנון והבנייה, ולכן
מצד אחד, אם מבנה אינו צריך לעבור תהליך של תכנון ובנייה,
לכאורה אין מי שיאכוף את סידורי הנגישות כי כאילו אין
דרישה. מצד שני, במקרה שהמבנה כן עובר תהליך של רישוי
בנייה, רשימת מבני הציבור בהם נדרשים סידורים מיוחדים
לבעלי מוגבלויות אינה מספקת. זו רשימה שגובשה בשנות
השבעים, בסטנדרטים שהיו מקובלים בשנות השבעים. חמור מזה,
היא עושה הבחנה בין שני סוגי הבניינים, בניין ציבורי א'
ובניין ציבורי ב', שרק אחד המפלסים שלו נדרש להיות פתוח
לקהל כולו. אז שערי בנפשך שמתכננים בניין ואומרים 'אנחנו
עושים הכל לפי החוק', ועושים נגישות רק לאחד המפלסים. האם
זה עונה על הצרכים הציבוריים לאפשר נגישות לאנשים עם
מוגבלות לאותו המבנה? התשובה היא לא. זה יכול לתת מענה רק
באחת הקומות, ומכאן ועד לסטנדרטים שהיום מדברים עליהם
המרחק הוא גדול מאוד. בית ספר למשל, מופיע בתקנות כבניין
ציבורי ב', דהיינו אינו חייב בנגישות בכל אחת מהקומות אלא
רק באחת מהן, אבל בבית ספר, מטבע הדברים, מתקיימות
פעילויות במקומות שונים כמו מעבדות וספרייה".
***
בשעה שחוק הנגישות מאופסן
בינתיים עד שיובא בשנית להצבעת המליאה, פסק בית המשפט
העליון בשני מקרים לטובת עותרים עם מוגבלויות שביקשו להטיל
חובה על מבני ציבור לפעול להנגשתם עבורם. ב- 93' עתר לבג"ץ
נער כבן 14 בשם שחר בוצר, ביחד עם ארגון "בזכות", כנגד
המועצה המקומית מכבים-רעות. בוצר המתנייד בכיסא גלגלים החל
ללמוד בבית הספר שבמועצה, שעל פי דרישות חוק התכנון
והבנייה נבנה רק עם קומה אחת נגישה. בקומה הזו דווקא מוקמה
כיתתו של בוצר, וגם השירותים הסמוכים היו נגישים, אלא
שביניהם לבין הכיתה חיברו מדרגות ולא הוסדרה דרך חלופית
שתאפשר לו להתנייד אליהם. כדי להגיע מהכיתה לשירותים היה
עליו לצאת מהמבנה, להקיף את כל בית הספר ולהיכנס בכניסה
אחרת לשירותים. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק קיבל את
עתירתו ופסק כי בית הספר צריך להיות נגיש לא רק בהתאם
לכלליו הצרים של חוק התכנון והבנייה, אלא "באופן רחב, כדי
לממש את מטרותיו של החוק - שוויון וכבוד לאדם עם
מוגבלות".
שש שנים מאוחר יותר, במאי
99', עתר ארגון "בזכות" בשם אנשים עם מוגבלויות פיזיות שלא
יכלו להשתתף בבחירות לראשות הממשלה ולכנסת, כיוון שרק מעט
קלפיות ברחבי הארץ היו נגישות להם. בעקבות העתירה ולחץ
שהפעילו שופטי העליון על המדינה, התקבל בכנסת חוק המאפשר
לאדם עם מוגבלות לבחור בכל קלפי נגישה גם אם אינו רשום בה.
ביום הבחירות פורסם כי 4,000 אנשים השתמשו בזכות
הזו.
את חימוביץ' כמובן, זה לא
מספק. "כדי להראות עד כמה הדברים הם אבסורדיים", הוא אומר,
"צריך לקחת את תקנות התכנון ובנייה ולראות שכתוב בהן:
'בניין משרדים, משרדי ממשלה ומשרדים של רשויות ציבוריות
ומקומיות נדרשים בנגישות'. כלומר, לכאורה אפשר לבנות מגדל
בן 50 קומות, ובשלב ההיתר לא ידוע מי יאכלס אותו, ואז אין
דרישות נגישות. אין משהו שאומר במפורש שאסור להתאכלס במקום
כזה, כך שבדיעבד זו יכולה להיות בעיה גדולה מאוד. בתי עסק
נכנסים הרבה פעמים למבנים, גם אם הם חדשים, כשהם גמורים
ואז צריך שלב בקרה נוסף ברישוי העסקים כדי לוודא שמקיימים
את דרישות הנגישות. אבל גם אז, הדרישה בתקנות היא רק לעסק
שבקומת הקרקע, שמכיל מעל 25 סועדים. כך שמסעדה שאינה
ממוקמת בקומת קרקע פשוט פתורה מהדרישות. יש כל מיני
עיוותים ואנחנו פועלים לשנותם. הגיע הזמן, וזה בסמכותו של
שר הפנים, ואני מקווה שנראה התקדמות גם בעניין הזה".
על פי התקנות, נדרש למשל
שרוחב דרך הגישה בצורת כבש (מישור משופע) יהיה לפחות 125
ס"מ, ואילו בתקן, המחמיר יותר, דרך הגישה למבנה תהיה ברוחב
של לא פחות מ- 130 ס"מ. אבל חימוביץ' אומר, שעדיין לא
מיושם הקשר בין התקנות לתקן. "בימים אלה עושים שינויים
מסוימים, היות שהתקן טרם הושלם, יש בו רק שלושה פרקים מתוך
חמישה, ואחד הפרקים החסרים הוא הפרק של הנגישות לבניין
עצמו. את הפרק שמתייחס לנגישות שמחוץ לבניין כבר עידכנו
בתקנות, אבל זה מחכה כרגע לניסוח של משרד המשפטים, לחתימת
השר ולפרסום ברשומות עד שהתקנות יחייבו שכל הנגישות בין
הבניין ובין גבול הנכס עליו הוא יושב יתאימו לדרישות על פי
סעיפים מסוימים בתקן
הנגישות".
***
ח"כ שאול יהלום, שעסק
בנושא הנגישות בפועלו בכנסת, טוען שעיקר הבעיה היא לא
בתקנות ובתקנים אלא באכיפה. יהלום: "נכון שהחקיקה כיום לא
מושלמת אבל הבעיה הגדולה היא שגם את החקיקה המינימלית
הקיימת לא אוכפים, ועל כן המצב הגיע לאן שהגיע. אם משרדי
הממשלה היו אוכפים את החוק הקיים על הכפופים להם, היית
רואה עולם אחר לגמרי".
וכנראה שגם העמותה לנגישות
ישראל בראשות וגנר, מבינה שבסופו של דבר בקשת תרומות עשויה
להועיל אך אינה הפתרון לטווח הארוך. מהקמפיין הטלוויזיוני
שהתחיל כמבצע התרמה הוסר כעת אלמנט גיוס התרומות, ומרכז
הכובד הושם על המודעות הציבורית. "ככל שאנשים יבינו", אומר
וגנר, "כך נוכל לקדם את הנושא יותר
טוב".
ובכל זאת, אין כאן ניצול
של ברקוביץ' לקידום מטרה שאמורה להיות לגמרי באחריות
המדינה?
"לשם אנחנו חותרים. החזון
שלי הוא לסגור את העמותה בתוך שמונה שנים, כשהכוונה היא
שהדברים כבר ייעשו על ידי המדינה ולא על ידינו. יש כעס
כלפי המדיניות, אבל אני מסתכל על זה ככה: אני בן 38, ולא
הראשון שהיה נכה בארץ, כמוני לפני ישבו אחרים על כיסא
גלגלים הרבה מאוד שנים, וכולם כועסים, אבל אף אחד לא עושה
כלום. אז אפשר לשבת ולכעוס ולא לעשות כלום, אבל מצד שני
אפשר לעשות כל מה שניתן כדי לייצר
שינוי".
ופסקל ברקוביץ' מחזקת:
"אהדת הציבור ויצירת מודעות, זה הדבר היחיד שיניע
פוליטיקאים לקדם את המצב".
סניף, אולם, מחלקה או
מסעדה שאינם ממוקמים בקומת קרקע, פתורים מדרישת
הנגישות
אילוסטרציה: ניר
קידר