פסקל: מה אני עושה – אני מסתדרת. אני מאלתרת כמו כולם. ... השביתה הזאת פשוט נוגעת בכולם אני חושבת, ועושה בעיות לכולם.  איך אנחנו עושים, אנחנו אזרחים ישראלים, אנחנו מנסים ככה בין הטיפות למצוא את דרכנו.

דוד גלבוע: נכון. את עכשיו משתתפת בקמפיין של עמותת נגישות ישראל שמדברת על כך שגם בימים רגילים זה לא פשוט להיות נכה בישראל.

פסקל: נכון

דוד גלבוע:  בואי נראה את התשדיר הזה.

פסקל:  בכיף

(תשדיר)

דוד גלבוע: יפה, התגייסת בקלות לחשיפה הזאת?

פסקל:  בודאי. קראו לי ובאתי, זה מאד פשוט.  אני חושבת לעלות את המודעות לנגישות של הנכים בישראל זה מאד חשוב. עשינו מרחק אדיר.  שאני נפצעתי ב-85 לא היה שום דבר בארץ.  אנשים לא ידעו.  אנשים שהולכים ורואים ושומעים לא היו מודעים בכלל למצב של הנכים בארץ.  היום זה השתנה לחלוטין.

דוד גלבוע: לטובה?

פסקל: עובדה – אני פה.

דוד גלבוע:  כן.

פסקל:  אני במסך.  אני בסלון של כל אחד כדי להסביר...

דוד גלבוע:  אבל בכל זאת יש צורך כי אנחנו לא הגענו למצב מושלם בכלל.

דוד גלבוע: או קיי. כמו שציינת, את לא נולדת ככה, את כתוצאה מתאונה הפכת להיות נכה.

פסקל:  נכון. למרות שזה לא משנה אתה יודע.

דוד גלבוע:  זה מה שרציתי לשאול אותך, האם יותר קל לך להבין לפעמים את הנהגים הישראלים שלא מתוך כוונה רעה לא מתוך זדון סתם, בגלל זלזול, עושים מה שמפריע לך למצוא מקום חניה או לייצר מדרגה שמפריעה לך להיכנס פנימה?

פסקל:  אני מבינה אותם אבל אני לא חושבת שהם צודקים אתה יודע. אני חושבת שבכל זאת גם אני מתחשבת ולא חונה באמצע מעבר חציה כי אני חושבת על כל ההורים עם העגלות של הילדים ועל הנכים האחרים, אני מצפה מהאזרחים האחרים להתחשב.